קצת על ההפקה שלנו
בימים האחרונים אני עושה עם עצמי איזשהו סוג של חשבון נפש, ושואל את עצמי בשביל מה נכנסתי לכל העניין הזה של להעלות את ההצגה - פול האוס בשלושה מהלכים?
אז מעבר לתשובה הכל כך ברורה ששכחתי איפה שמתי את הכדורים הצהובים, שמרגיעים אותי ועוזרים לי לחלום על כבשים לבנים... אין לי ספק שהתחרפנתי.
להפיק הצגת תיאטרון זה משהו שרק מתאבד שלא התקבל לשורות דעאש יכול לקחת על עצמו.
ובכל זאת, התגובות של האנשים במהלך ההצגה ואחרי ההצגה הן משהו ששווה כל גרוש שהוצאתי מהכיס, כדי שההצגה הזו תעלה בסופו של דבר.
אין הצגה שבסופה לא ניגשים אלינו צופים מרוגשים ומחוייכים ומספרים לנו שדיברנו מגרונם.
אנשים אפילו יוצאים מגדרם ועוזרים לנו, תוך כדי להט החוויה, לסדר את הג'יטונים של הפוקר, לקפל את התפאורה ולסחוב אותה לרכב... היו אפילו שניים או שלושה שלקחו איתי אחר כך טרמפ ושאלו אותי אם הם יכולים להתארח אצלי לחודש הקרוב, וצופה נלהבת גם שאלה אותי אם היא יכולה לאמץ אותי...
אז נדמה לי שרק בשביל זה, ההרפתקאה הזו היתה שווה.
זה לא משנה את העובדה שבסוף החודש אני מסיים עם הלשון בחוץ, תוך שאני מנסה דרכים יצירתיות לעקוף משיבונים סלולריים של רכזי תרבות מרחבי הארץ, רק כדי למכור להם את ההצגה הבאה שלנו... כי אני יודע שבסוף הם יודו לי.
והתודה הזו שלהם שווה את הכל.
בשבילכם אנחנו עושים את זה. באמת.
חנוכה שמח!